חודש טבת, בו הלבנה, גם היא, מסתתרת מאחורי העננים הכהים, הוא הזמן של עומק הגל, בירידתו מטה, בתנועתה המעגלית של השנה (ה6 במחוג השנה) זהו זמן סבלנות, מיוחד, המזמין למנוחה, התכנסות, חזרה לבסיס וטיוב האדמה, זמן צלילה לעומק החורף, לאמא הרחם האפלה.
עם התמלאותה של לבנת טבת, הקור והחושך שולחים את הברואים לקרקעית המחילה לזמן מקודש של הבשלת הזרע החדש, בתוך הרחם החשוכה: הלילות ארוכים והעצים מתפשטים, נהדפים בפראות ערומים כנגד הרוחות, חותרים פנימה לליבה הקר של האדמה.
המרמיטות והדובים צוללים לשינה,
הקרפדות למעמקי הביצה,
הזרעים לתרמיליהם,
הפרפרים, בגלגולם כגלמים לפקעות,
האדם למחלות,
והעצים למלאכתם: חתירה פנימה לעומקה של אמא אדמה.
ובאפלה הגדולה….הזרעים נחים בעומקה של האדמה, חוששים, מצפים, פוגשים את הקושי והספק: ההריונות הצעירים להבשלת העובר, החולים-לפגוש בקרקעית הווייתם, והיוצרים למלאכת הבשלת היצירה החדשה.
לבנת טבת היא החצי של העומק בגלגל השנה וכל מהותו הוא 'זמן נשיפה עמוקה' בו אנחנו מתבקשים להניח לזרע לנח ולנו לצלול פנימה וללמוד את איכות ה'ויתור לכוחות הכבידה' בהסכמה. עת לנקות את הפינות האפלות במאורה הפנימית, כדי לעשות מהם מקדש.
את המנוחה בעומק המחילה ומלאכת הטיוב שלה, רובינו חווים כקושי אז, ממש כמו מהותו- הזרע הקטן ברחם החשוכה: בימי טבת החשוכים אנו פוגשים את כל מה שחיכה לנו בקרקעית המחילה….כל מה שכבד וירד מטה עתה מבקש טיפול שורש, רגע לפני הנצת החדש. המלאכה קשה-הזרע נח, אך האדמה מושכת עוד מטה, לטיפול שורשים ממוקד: עוד להרפות, עוד להקשיב, עוד לחכות, עוד לעקור צמחים שוטים, עוד להעשיר ולטפח את הקן- בית, העצמי והמשפחה, עוד להיכנע לכבידה ולניווט הפנימי, בתוך החשכה.
ואנו…. המקשיבים לתנועת הטבע, על מחזור השנה, מניצים ושוקעים עם הגלים שלה
ולכל היוצרים חדש מתוך האפלה
מתבקשים
עוד רגע
להעמיק נשיפה:
לוותר לכוחות הכבידה ולמשיכתה החזקה של האדמה בחודש טבת,
לסמוך
ולהאמין בזרע הקטן,
ומוזמנים בטבת
לרכז כוחותיהם בטיוב אדמתם,
באמון מלא
כי הזרע
ינבט מעצמו,
יחד עם מולדה וגדילתה,
של לבנת שבט.
עמוק ומדויק אורלי. תודה רבה ❤