יצרהיצירה שוב דוחף אותי מבפנים אותי....והפעם... אל מעבר לקו הירוק.... להרפתקה שנרקמת תוך כדי תנועה

עודכן ב: מאי 18




מה מביא אותי לרדת מהערסל בארבע לפנות בוקר....ובחשכת סוף הלילה....לנסות לתפוס רכבת ראשונה מעכולרהט, בטרם עלתה החמה???


זו הנורה שבמוחי התוסס נדלקה, ושוב ושוב נדלקה.... (החזון של לעשות שמלות וגלביות מבדים אורגניים, עם רקמה עבודת יד, ולעזור לאוכלוסיית נשים במצוקה)....כבר למדתי להקשיב למקצב- אם זה נדלק כך שוב ושוב- זה מבקש פעולה!


….אז לאחר שפספסתי את הרכבת מעכו לרהט בשבוע שעבר בדקה עלובה אחת……

מצאתי עצמי

שוב

בתחנה החשוכה, גאה בעצמי של שהצלחתי

לשים ברכבת שעצרה

את

רגלי האחת,

והשנייה.....


הנופים הירוקים חלפו והפכו לצפיפות הבניינים הרבים של המרכז, ואט אט לערבות הערומות של דרום המדינה. בתחנה ברהט הצחיחה, חיכו לי, באוטו כחול קטן, אראלה ונדב, שאני כולי מוצפת בהתרגשות וציפייה דרוכה.


אני נכנסת לאוטו ומקשיבה, מקשיבה, מקשיבה, עת המכונית הקטנה ממשיכה דרומה לכיוון ערד (ושואלת את עצמי, איפה זה ….פלסטין בכלל?) ואז יש פניה לא מוכרת, וחומה ענקית לבנה, "לנו, הכובשים, אין בעיה לעבור" מסבירה לי אראלה, ושוטפת אותי עובדות ודעות על המצב הקשה של האוכלוסייה, עת חצינו את התחנה הצבאית, בהנפת יד קלה, דרך החומה הלבנה....זהו אנחנו שם...כאן....במדינה הזרה, אליה נשבעתי, שלא אכניס, לעולם, רגל ולא יד.



עיני שותות את המראות החדשים, דרך חלונה הכהה של המכונית: גבעות סלעיות בלתי מיושבות, לעיתים מרחוק נגלה ריכוז אורבני צפוף עד אימה, קרח מעצים, ולעיתים ישובים קטנים עתירי שדות מוריקים, מרכזים מסחריים עצים שופעים. גם ללא עמדה אישית נקל לזהות את ההבדלים הזועקים בין ריכוזי האוכלוסייה היהודים, לעומת דלותם המביכה של ריכוזי האוכלוסייה הערבים.





המכונית הזעירה יורדת מדרך המלך לשביל עפר, לארץ גבעות הסלעים העצובים. עוד עליה, ואז נגלת אט אט פזורת אוהלים, חורבות פחונים, והנה האוטו הקטן נעצר, ואני יורדת דרוכה ....והנה... כבר הייתי כאן: בחלומותיי עתיקים על הצוענים, השבטים ....עשרות פעמים....הייתי בדיוק כאן....




השעה עשר בבוקר, אמצע הקיץ, הסלעים הלבנים עם ערמות הפחונים נטושים מרח אדם. למרות שעת הבוקר המאוחרת, וללא עץ אחד שיעניק צל לרפואה. ומתרשמת מיד שכאן, צמיגים הם אבני הבניה: אם ברשותך צמיגים רבים, הרי שיש לך קורת גג נפלאה....








למרות הכבשים בדיר, היונות שמננשות את הזרעים וידיעה תיאורטית שיש כאן חיים.... המקום חסר חיים. אולי זה החיים ללא רוח החיים...והנה מצילה אותי מהמבוכה המשלחת, שבאה לקבל את פנינו ולהוביל אותנו לאחד הפחונים של האישה העצובה בשמלה הארוכה והכהה.

אראלה, נדב, אישה עצובה, גבר וגברת צרפתית מלווים אותי עת נכנסו לפחון-בית של האישה, שמהמעט שנחשף מבגדיה ופניה נגלה כאב, השפלה ומבוכה קיומית קשה, וגבר אחד, שהסתבר, בהמשך, שהוא האח שלה.



אראלה מציגה את הנוכחים. לגברת הצרפתית ארגון עזרה, וזו וואדיד והאח שלה, היא אינה נשואה, וגם ילדים אין לה. כוס תה 'באלדי' טעים ואנחנו מתחילות להתכתב עם בדים: היא מראה לי. אני מראה לה. הריקמות עבודות היד מחזירות שמחה וחיות לתמונה. כמה יופי יכול לצאת מאדם שבור אחד... השראה!!!!



אני מגישה לה את השמלות מהמשי הפראי, ואנחנו מנסות, יחד עם תרגום האח, להתגבש על דוגמא, עיצוב ששאוב מהמקורות העתיקים של תרבות חברונית עתיקה, באזורינו כמעט נכחדה… (והכי מצחיק/עצוב זה שפזורת הפחונים, שבעצם אוכלוסיית סוסיא התיישבה, לאחר שנזרקו מאדמתם, יושבת מעל מוזיאון מפואר המציג את "תרבות סוסיא העתיקה" ….)

יש התחלה....משאירות לה שתי גלביות מכותנה אורגנית, ואראלה מובילה לצאת מהחורבה.

על אדמה יבשה זרועה בסלעים, בצידה השני של גבעת הפחונים, הגענו למרפסת של משפחתה של שרה. כאן כבר יש יותר שמחה, הבת מבקרת עם התינוק שלה, וכולנו מתפעלים ממתיקותו שובת הלב של הפעוט הקטן. שרה שהיא הסבתא ברת מזל, מפנקת אתנו בפיתות, חומוס וזיתים מעשה ידה, ורק לאחר הנשנוש (קצת קשה להפסיק כי הכל נורא טעים) אנחנו שוטפות ידיים ומתחילות לנופף זו לזו עם בדים: [שלי איכותיים אך ריקים ושלה עטורי רקמות צפופות, קטנטנות, מלאות יפיפיות על גלביות מבדים סינטטיים ושחורים.







תוך כדי ניסיון למצוא את העיצוב, מגיע איש התלושים, ומחלק דפים קטנים. כל דפון מקנה אפשרות לקבל קילו קמח מאחד הארגונים. המצב הוא כזה: תושבי סוסיא סולקו מאדמתם והתיישבו על אדמותיהם החקלאיות במקבץ הפחונים. במסגרת תכנית ממשלתית להפריד את הגדות הפלסטינאיות, הצפונית והדרומית (המדינה שוקדת בהתמדה, על ייאוש ושבירת רוחם של הדיירים, ולא מאפשרת, את התיישבות המשפחות הצעירות סביב ההורים)



בעלה של שרה שכל השבוע את אביו. פניו חרושי הקמטים, מזכירים כי פעם היה עומק לחיים: אב זקן, כבוד, השראה, ושפע סיפורים על כובשים המעוררים את הכוחות על-אנושיים של הברואים. אך הביקור של הבת והבת, המתגוררים בכפר הסמוך, וכרגע מבקרים, מחיה את הנוכחים ברח של חיים חדשים. לשרה כואב הראש, ובתיקי אקמול, מצרך יקר ערך, בנסיבות הקשות של המארחים. אנחנו בוחרות עיצוב, אני משאירה בידיה את השמלות מהמשי הפראי ואנחנו ממשיכים.


ממש במורדות 'גבעת הפחונים' מתנוסס ומעצבב אותי שוב, המוזאון המפואר, עתיר אוטובוסים בחניה, ומנציח את התרבות העתיקה..... רק של תרבות דורסנית אחת, בעוד תושבי המקומיים מתקיימים בקושי מנדבות אנשים טובים בודדים מכל העולם…. ואני מרגישה כמה צורם, מוזר, מתמיה הניכור הפוגע הדבר בערכים המכונים במדינתינו, ובגאווה 'תרבות" "אנשות", ו"כבוד האדם"



בביקור הבא, של המשלחת שאני בתוכה, אנחנו מגיעים לכפר גדול יותר, שנראה שחי על נס: הבתים שבורים למחצה,אך הילדים מתרוצצים ומתרגשים על גשם מפתיע בעונה החמה. אנחנו חולפים על שברי בתים לביקור אצל את ג'ומעה שמתאושש מלינץ' אכזרי שבוצע בו ע"י המתנחלים. אנחנו שומעים את הסיפורים המכאיבים והמזעזעים, מתכבדים בנוכחות עוד נציגות אירופאית העוזרת להגנה על זכויות האדם, בפאלפל, חומוס טעים, ירקות וזיתים מעולים.



הביקור האחרון הוא במעין "חוות בודדים", גברת ואדון מבוגרים ומעודנים: המאהל שלהם מטופח להפליא אך הניגודיות כמו קורעת אותי לגזרים. ראשית בהיבט האישי. נסעתי לשליחותי הפנימית תוך התעלמות מוחלטת ממצבי הפיסי. באותה תקופה סבלתי מאנמיה משוגעת שלא אפשרה לי לשבת יותר מ 15 ד' באותה תנוחה ( אכן הזוי ותודה לאל השתחררתי מהמצוקה הקשה הזו, לאחרונה) תחילה "התנמלו" האיברים החיצוניים, ואט אט, בישיבה ממושכת: הנסיעה הארוכה ברכבת, באוטו ואצל המארחים כאבה לי כבר בכל גופי, וזאת... בניגוד מוחלט למוד הקשוב, הסקרן, הנינוח ...לכאורה שהייתי בו.



גם הניגודיות של שני המבוגרים שמאדירים בעדינות, אהבה ונאמנות תמה את ממלכתם הצנועה, שאין בה הרבה, אבל כל פרט בה שופע בתשומת לב ואהבה מחיה: העצים והצמחים הצעירים שמחים

הסבתא והסבא, בגלביות כמלכים, דיר הכבשים המתוקים, יחד עם הידיעה שהסב חולה בסרטן ממאיר,