• Orly Shaya

ר​יפוי עצמי מטרום סרטן

[et_pb_section fb_built="1" admin_label="section" _builder_version="3.3.1" background_color="#d0b7e8"][et_pb_row admin_label="row" _builder_version="3.0.47" background_size="initial" background_position="top_left" background_repeat="repeat"][et_pb_column type="4_4" _builder_version="3.0.47" parallax="off" parallax_method="on"][et_pb_text admin_label="Text" _builder_version="3.0.47" background_size="initial" background_position="top_left" background_repeat="repeat"]

השאלה הקשה מכל "למה הסיוט הזה קרה?" היא חברה אילמת, כבר 25 שנה, ומפעילה אותי, כפלפל אדום בישבן, למניעה. המסע החל עם החיבור ליוגה, אבל אז כשהבנתי שהנפש זקוקה לכלים נוספים: למדי הכשרת מדריכי ריברסינג, איררוודה, רייקי, הילינג, פרחי באך, ארומה-טרפיה, עברתי לעבור קרוב לטבע, ואמצתי תזונה בריאה, אך הפחד- לא מש. היות ואני מקפידה לחוויות קשר חי עם השד, לוודא שהוא מקבל נשימה, ומרוקן ישן, לפני כשבועיים חשתי גוש קטן, אך לגמרי לא מבוטל, בבית השחי הימני, וגם השד עצמו הרגיש מגורגר.

בן זוגי דאג שנראה רופא כירורג כבר באותו השבוע. אני לא דאגתי, כי חשבתי ששינויים ההורמונליים והקרבה לימי דימום, היא הסיבה. בפגישה אצל הכירורג נמצא הגוש מיד, והוא הסביר ששינוי הורמונלי וקירבה לדם מרגיש כגודש ולא כך-כגוש מאוחד. משהו  בתוכי התחיל להיבהל….

לשמחתי, תלמידתי, לאה ווגנר, נבראה כבר מסרטן, והכירה לי את שרה בן ארי, אשר גרה בגולן. עוד באותו שבוע, העפלנו לביקור אצלה. שרה, אישה המשלבת חדות מיוחדת, לצד רכות מופלאה, וגמישות מיוחדת, לנע מאחד לשנייה, במהירות מופלאה, גרה בבית מפואר, קיבלה אותנו מיד במשרדה הממורק. היא בקשה שאגע בגוש, ולפני שנגעה, בצעה סריקה אנרגטית, ושלחה מעין קרינה. למרבה ההפתעה, ולאור הידיעה הפנימית שלי להרגיש את גופי במדויק, חשתי כי הגוש מעט התפזר, והלך וקטן. לאחר סקירת עפעוף, בקשה שאשב על הספה, כי התוצאה לא התה מרגיעה: לצד נוכחותו, היא חשה את מערכת החיסון שלי מאוד חלשה.

יצוין כי  זו לא היה הפעם הראשונה לחשד, היו לי גם 'הסתיידות חשודו'ת, בשנה לפני שעברה. למעשה יש לי איזה "מוות"- צלילה לקרקעית ההוויה, בנובמבר, כמעט כל שנה, בין תאריך פטירתה של אמי, ליום הולדתי, בירח המלא, של החודש החשוך בשנה. זימנה לי ההשראה, בין השאר, גם שכנות עם הזוג שפר- דורון וטליה. דורון שפר, שהיה שחקן כדורסל, חלה בזמנו במחלה- וגם הוא ואשתו מכירים היטב את המסע. טליה היא תלמידת יוגה, תזונאית בחסד, מטפלת בחולי סרטן ואשה מעוררת השראה. ממנה ולמדתי את הפתולוגיה ההוליסטית של "להגיד לא"  לתאים חשודים- ובכלל… לכולנו תאים מוזרים וסרטניים בגוף- השאלה המרכזית שעולה: היא מדוע מערכת החיסון לא מזהה ומפנה אותם? שרה נתנה לי את ה"תה" שלה (טנקטורות -מיצוי צמחי באלכוהול, למיטב הבנתי הקטנה) ביקשה שאערוך את הבדיקות מיד, ובקשה שאעדכן אותה בכל חדש.

לאחר כמה ימים הגענו למכון השד בת"א. המזכירה התעקשה שאעבור בדיקת ממוגרפיה (שעד כה סירבתי לערוך אותה) ושנאסוף את כל התוצאות של התקרית הקודמת- לשם מעקב. ביצעתי בדיקת אולטרסאונד, וממוגרפיה, ושבנו מת"א לבתינו בגליל בשתיקה עתירת פחד, ותקווה. השתיקה המשיכה במשך שבוע של דיאלוג פנימי פורה עם תנועות הגוש בבית השחי –שלעתים היה מאיים ולעתים מפוזר.

כבר היה לי הסכם עם השטן- שכן הניתוח בצוואר היה לכשעצמו, סיוט לא קטן… ידעתי גם שכדי לקבל מחלה איומה- משהו פנימי צריך לבקש אותה… כבר מזמן אינני וקרבן, אני משרתת את האור לא מכבר, ועסוקה כ"כ ביצירה ובניה… לא יתכן…. ובכל זאת האבסורד… איך יתכן…. האם יש משהו ראוי? הרבה אנשים בריאים בנפשם, כבר חלו במחלה הנוראה… עדיין לא הסרתי מנגנוני כעס, נוקשות פנימית, וצריכת ג'נק… אולי אני מזדמנת לעליה בדרגה? ,הכול אני מוכנה ללמוד" אני אומרת לעצמי, ללא הפסקה ובוודאות פנימית בהירה – "רק ללא המחלה". לכן ההזמנה עצמה- היא תהיה המסע והלמידה. מפקדת דרך המוח לתאים לפנות, לא לקבל, לא להסכים לאכסן בגופי תאים חשודים!!!!

בוקר אחד אני קמה-  ומגלה כי הדם התחיל לזרום  מגופי…. מוזר… עדיין עברו רק 12 יום מהדימום האחרון… אני מתכרבלת במיטה כעוברית. לא רוצה לצאת, וצוללת לתסריט לידתי הדמיוני: אמי וסבתי מתרוצצת ומתארגנות לצאת לבית החולים. בית סבתא אריקה היקר- כמה היה נעים להיות אמי וסבתי בבית האהוב, עתיר הריחות וזיכרונות מתוקים, רהיטים עץ שבדים פשוטים, סידורי הפרחים ריח הטבע סביב…שתי האמהות (שבמציאות כבר חזרו אל האדמה) לצידי…. הן מתחילות להתארגן לצאת לבית החולים. איך לא בא לי לצאת משם…. חושבת מהר, איפה הכי טוב ללדת?….אצל מאוריסיו (בן זוגי) כמובן (כך ילדנו את בנינו תות) עוגות, אמבטיות, חברות טובות, אהבה, כבוד, תמיכה אין סופית…. הן יוצאות את הבית ועולות למכונית הן נוסעות לגליל, ולאמי מתגברים הצירים. בצומת חנניה, ממש עשר דקות מאמירים, אמי לא יכולה לשבת באוטו, הצירים חזקים. הן חונות ונכנסות למטע  ים הזיתים. סבתא אריקה עוזרת לאמי לשבת תחת אחד העצים העתיקים. אני מתכרבלת כעובר, במיטתי באחד הצירים החזקים יוצאת מאמי תינוקת קטנה ולחה. סבתי אוספת אותה, מגישה לחיק אמי. שלושתנו מאושרות, בלב מטע הזיתים. נשים ערביות שמוסקות, ניגשות, מבינות מיד את מעגל הנשים, מגישות עזרה, ומשוחחות עם אמי בערבית…

לאחר מקלחת, מתקשרת לשרה, אבודה ומבולבלת…. בין השאר מודה שלקחתי" טיפ טיפונת יותר"

"כמה" היא שואלת כועסת, נוזפת….

"רק קצת יותר" אני אומרת

" את לא מבינה, החומרים האלה חזקים, הם מנקים, מפנים, יכולים לצור דימומים, הפסיקי לקחת לפחות לכמה ימים"

כל גופי דואב. מאוריסיו בפגישה בת"א, אני לבד עם הילדים. בקושי יכולה להגיש לעצמי כוס מים, או לבדוק מה קורה בתחתונים- והסיוט כפול – להיות אימא כואבת, מוגבלת- הנה החלום המפחיד כבר כאן… בקושי רב מגישה ארטישוק, מבקשת מהם להירדם לבד… ובתוך כל זה עלי לחזק ולהעצים את המערכת החיסונית!!!

גופי עבד כמו מכונת כביסה. ראשי וצווארי כאבו, האגן נתפס מעצמת הפולסים, מהמאמץ שדחף… תחושה של "אין עזרה" מציפה אותי, אני מתכרבלת בשמיכת צמר לבנה שקבלתי  באותו השבוע, במתנה, מצפה לשינה הגואלת, שתודה לאל הגיעה מיד. את תחבושת הדם, הנחתי, ללא כוחות גוף, ליד עץ הפיג'ויה, עם גוש דם ענק שירד מתוכי. מאחר ולא היו לי כוחות פיזיים לשטוף את התחבושת, הנחתי אותה מתחת צינור דולף, מעל הנענע, שתישטף לבד. למחרת הרגשתי כתינוק צח. רכה, ללא כל כאב או מטען, וחלשה חלשה.

היה זה יום האזכרה של אמי- מפגש משפחתי, שתמיד מאתגר אותי. למרבה ההפתעה, ובניגוד לכאב שעלול לעלות עקב טקס מקוצר מאוד, קיבלתי מנוחה וריפוי. פשוט נחתי בסלון אבי, דבר מאוד חריג להוויתי

למחרת חזרו לגופי עוד כוחות, וביום אחרי, כבר תפקדתי  כמעט כרגיל

ביום שבו נסענו אחה"צ למכון השד-עם המסמכים המבוקשים.

בימים שאחרי אני עייפה, והגוש כל הזמן נמצא בתנועה.

כשאנחנו מתכוננים, לנסוע לבדיקה, אני מביטה בתות, בני, מתארגן לבית הספר, כיתה ראשונה.  אני נזכרת איך כשהייתי בכיתה א', ישנתי אצל חברה. לשאלה שנשאלתי עניתי, שלאימא שלי יש מחלה בשד, שד. את האחד ביטאתי בצירה ואת השני בפתח. לא הבנתי הרבה, אפילו לא ידעתי לבטא את המילה…

באותו יום, בוקר חורפי מואר, נכנסתי לתרגול נשימות בדום, פתאום נשכבתי, הבלטתי את חזי עם כרית ונתתי למה שעלה-לצוף. אני נערה בת 20 מוצפת אשמה, שומעת את אמי, כרגיל, נאנקת מכאב ופחד במיטה, ומנסה לנתק את עצמי בעיסוקי שווא, מנסה להיות "עסוקה בחיי". הוצפתי בגל אימתני של כאב אשמה. היית "עסוקה" בלשרוד, אורלי בת 42 מנחמת את הילדה הקטנה האשמה שבתוכה. פרצתי בצעקות כאב, אפשרתי לדמעות להציף את גופי, ולהיות נוכחת בלב הכאב. כשהבכי נגמר, הייתי מותשת ואפופה אך מסרתי למערכות להתנקז החוצה, לפנות את המוגלה, האשמה, ולכל הזוהמה שיצאה בבדיקה. בת"א באותו יום אחר הצהריים, אחרי תור ארוך ומתח רב, אולטרסאונד, ממוגרפיה, שוב אולטרסאונד, שוב ממוגרפיה, ואחרי שחשבנו שזה לא יגמר לעולם, קיבלתי את המעטפה עם התוצאות

לאחר כמה ימים, קלטתי שהגבעול של עץ הפיג'יוה הצעיר, השחים ונפל. למחרת ראיתי שסביב הצינור כל עלי הנענע בקצוות השחימו גם

צדק השיר שהלך איתי כל הזמן :ואני בחסדך, בחסדך בטחתי (זה הדדי, הוא שר לי- ואני לו….) יגל יגל ליבי, בישועתך….. אשיר לאדוני, כי גמל עלי, אשירה לאדוני, כי גמל עלי…."

[/et_pb_text][/et_pb_column][/et_pb_row][/et_pb_section]

2 צפיות0 תגובות