בתרבויות עתיקות ברחבי הכדור נהגו לקדש את האלוהות, על שני היבטיה המשלימים: את האיכות הזכרית – בקוד קווי, ואת האיכות הנקבית- בקוד מעגלי. עם התגבשותן של התרביות המונרכיסטיות (והרומאים שהעריצו את הזכריות) השתבש אט אט הקוד הטבעי, ולמדנו לחשוב באופנים זכריים.
המחיר האישי: התרחקות ממיקצבים טבעיים וזווית מבט חלקית.
אני חוקרת את הקוד האנרגטי והראשוני של צורה (ינטרה) וביסוד כולם נמצא העקרון
הסובב סביב הציר:
הקו והמעגל.
בתרביות הקדומות, ה"שחור" והלבן בטאו השלמה
מיזוג בין שמים ואדמה
כאבא ואמא,
אלוהות ובריאה.
הנבטים קידשו סלעים שחורים כאלוהית נשית ושערים כאלוהית זכרית, בתרבות ההודית העתיקה 'שיווה לינגם'- איחוד אברי המין: 'לינגם' קווי ו'יוני' מעגלי, נחשבים למקודשים.
בשבטים שבסקנדינביה התייחסו לצורות המקודשות כאלמטים להישרדות בסיסית: כף (לשתית מים) וסכין (לציד) ותרבות המאיה מושתתת ברובה על האיזון/מיזוג בין הנקבי והזכרי.
ביהדות האלוהות נתפסת אבסטרקטית, והשכינה היא ביטויה הנקבי.
כאשר הדתות המונרכיסטיות כבשו את העולם, הקוד האורגני של השלמת הצדדים הופר: את ה"שחור" כנשיות, המיניות והמסתוריות – הוציאו מהתמונה וקודד קוד מפריד ומשובש:"רע" = שחור "טוב" = לבן
גורמים המעוניינים בשליטה וכוח, נוהגים לעבוד עם סמלים (קודים צורניים) על מנת לחדור לתת התודעה של ההמונים (כך לדוגמה עשה היטלר כבחר להפוך את סמל הסווסטיקה מ"קוד זרימת החיים" ל'קוד הכחדת החיים", ואת קוד ה"מגן דוויד" מקוד של אהבה וגאווה, לקוד לשנאה ובושה).
כולנו מותנים בתפיסה הקווית, זו החותכת את העולם לתבניות וריבועים.
זו הסיבה שאנו מדברים אל עצמנו בשפה קווית: "כ"כ התאמצתי ורק עד ל"כאן" הגעתי…"
… הנשים איבדו את הקשר למחזוריות הירח, מתגאות שהן "לא מרגישות אותו בכלל", וכולנו חותרים במאמץ ללא הרפיה: מחויבים להיות חיוביים, מסתירים את הבלבול, תסכול, וכאב שהם חלק מהתהליכים, חווים "ניצחון" ו"כישלון", רצים למרחקים קצרים, ונוטים להתבונן ולשפוט את עצמנו ואת הזולת מנקודת ראיה קווית, המתעלמת מתבונת המקצבים והקודים הטבעיים.
צבעי היסוד של המקצבים הטבעיים/ מעגליים.
הקוד הנקבי-מעגלי מדומה לרחם עגולה ושחורה, בה מעמיקים להתהוות הדברים. היא באה לידי ביטוי בחוקי אמא טבע ועולם החומר: מחזורי החיים כחוק הכלה והתכלות: במחזור הנשימה הוא הנשיפה, במחזור היממה הוא הלילה, במחזור הלבנה ההתרוקנות לפני ההתחלה (וכשידענו לפעום איתה ולהנות מחכמתה: וידענו מתי לנח, ומתי לשים גז) ימי ההתרוקנות-הדימום אל האדמה, ובמחזור השנה היא החורף העונה הפורייה..
הקוד הקווי- זכרי פועל כקרן אור חדה, באיכות רעיונית-רוחנית, בגוונים בהירים וקרים, ובאיכות מעירה ומאירה, החותרת ונעה בכח אל עבר מטרה: במחזור הנשימה הוא השאיפה, במחזור היממה הוא היום הפעיל, במחזור הלבנה הוא הלבנה במלואה ובמחזור השנה הוא הקיץ המוחצן
הבנות מעגליות/טבעיות מאפשרות להבחין כי ...
לפני כל עליה.... היתה ירידה,
פותרות את בעיית "מי היה קודם- התרנגולת או הביצה",
מזהות בלבול, כתחילתו של משהו חדש,
מאפשרות תשובות אורגניות שהן אינן או או- אלא גם וגם
(להתעלף כמה שזה מקודד באותיות בעברית, אבל על כך במאמר הבא…)
ועוזרות לנו בכל תחום להבין את עצמינו והעולם.
איזון מחדש של קוד השלמת הקטבים בא לידי ביטוי בהכרה, אפליה מתקנת נקבית ובמיזוג, הפריה ואיזון בין הקווי והמעגלי. בטבע ניתן בקלות לראות המיזוג של המעגלי והקווי: הקרניים לשמש, הפרחים לגבעולים, המישורים לעמקים והגבהים, המבנה המנטלי הרוחני, הפיסי והנפשי של החיות והאנשים: המחלה היא חלק מהרפואה, כשם שהמנוחה היא חלק מהעשייה, כשם שמשהו חדש נולד כאשר שהישן נשר, וכשם שמעומק הכאב נולדת ההתעוררות, התפילה והשינוי.
זהו המקצב המעגלי, הטבעי והאורגני של החיים.
עם המחקר שצללתי אליו, בכתיבת הקלפים, אני מגלה כי בכל צורה ראשונית של הבריאה, וגם בקדומות שבשפות- השפה העברית, נמצא הקוד הצורני של מיזוג הקטבים בהשלמה מפרה בין הקווי והמעגלי. דרך אחת לראות את המיזוג המשלים בין הקווי והמעגלי צורת הספירלה מבטאת מיזוג בין קווי ומעגלי: בתוכה הקווי- אנרגיה ממוקדת לעבר מטרה, יחד עם התנועה המקיפה: כעומק ירידתה, גובה צמיחתה מעלה, וחוזר שוב ושוב, שוב ושוב, עם מחזורי החיים. קוד הספירלה, היא אחת הצורות-קוד, דרכה אפשר להבין את האיחוד בו המיקוד הגברי פוגש את התבונה המחזורית.
כאשר אנו חוזרים להבין ולעבוד עם הקוד הטבעי, אנחנו יכולים לחזור לעבוד ביעילות במיזוג שני החלקים המשלימים. אזי התהליכים חוזרים לצורתם הטבעית בקוד הספירלה, כטיפוס תלול, לעבר פסגה שמימית.
