חודש טבת, בו הלבנה, גם היא, מסתתרת מאחורי העננים הכהים, הוא הזמן של עומק הגל, בירידתו מטה, בתנועתה המעגלית של השנה. זהו זמן סבלנות, מיוחד המזמין למנוחה, התכנסות, חזרה לבסיס וטיוב האדמה, זמן צלילה לעומק רחם החורף, לאימא המאפשרת: הרחם האפלה. הקור והחושך שולחים את הברואים לקרקעית המחילה- מתאפשר זמן מקודש של הבשלת הזרע החדש בתוך הרחם החשוכה: הלילות ארוכים, העצים מתפשטים, נהדפים בפראות ערומים כנגד הרוחות, חותרים פנימה לליבה הקר של האדמה. את המנוחה בעומק המחילה ומלאכת הטיוב שלה, רובינו חווים כקושי אז, ממש כמו מהותו- הזרע הקטן ברחם החשוכה: המרמיטות והדובים צוללים לשינה, הקרפדות למעמקי הביצה, הזרעים לתרמיליהם, הפרפרים, בגלגולם כגלמים לפקעות, האדם למחלות, והעצים למלאכתם העמוקה חתירה פנימה לעומקה של אימא אדמה. ובאפלה הגדולה….הזרעים נחים בעומקה של האדמה, חוששים, מצפים, פוגשים את הקושי והספק… ההריונות הצעירים להבשלת העובר, החולים-לפגוש בקרקעית הווייתם, והיוצרים למלאכת הבשלת היצירה החדשה. לבנת טבת היא החצי של העומק בגלגל השנה וכל מהותו הוא 'זמן נשיפה עמוקה' בו אנחנו מתבקשים להניח לזרע לנח ולנו לצלול פנימה וללמוד את איכות ה'ויתור לכוחות הכבידה' בהסכמה. עת לנקות את הפינות האפלות במאורה הפנימית, כדי לעשות מהם מקדש.
בימי טבת החשוכים אנו פוגשים את כל מה שחיכה לנו בקרקעית המחילה….כל מה שכבד וירד מטה ועתה הוא מבקש טיפול שורש, רגע לפני הנצת החדש: המלאכה קשה-הזרע נח, אך האדמה מושכת עוד מטה, לטיפול שורשים ממוקד: עוד להרפות, עוד להקשיב, עוד לחכות, עוד לעקור צמחים שוטים, עוד להעשיר ולטפח את הקן- בית, העצמי והמשפחה, עוד להיכנע לכבידה ולניווט הפנימי בתוך החשכה.
ואנו…. המקשיבים לתנועת הטבע, על מחזור השנה, מניצים ושוקעים עם הגלים שלה ולכל היוצרים חדש מתוך האפלה
מתבקשים עוד רגע להעמיק נשיפה,
לוותר לכוחות הכבידה
ולמשיכתה החזקה של האדמה בחודש טבת
לסמוך ולהאמין בזרע הקטן, שטבעו להגיח החוצה, רק בתום תהליך טיוב האדמה,
ומתבקשים בטבת לרכז כוחותיהם בטיוב אדמתם,
באמון מלא כי הזרע מעצמו יינבט מעצמו,
יחד עם לבנת שבט.