• Orly Shaya

המעבר המכושף מאמירים לכליל

עודכן ב: פבר 21

נסים אינם קורים…הם פשוט מתרחשים….לפני כשנה החלה שאלה חדשה לקנן במוחנו: לאן עוברים?

החצר אמנם מדהימה, גם אמירים אהובה… אבל יש לנו ילד מתבגר שזקוק למרחב, וגם כולנו, חליעלאסטרה…. ישנים במיטת יחד בסלון, שיוצאת כשהילדים ישנים…אמנם בקיץ ישנים באוהל מלכים, על אימא אדמה, מתחת לרש"בי ולמירון, עטופים כוכבים ועצי חרובים….אבל יש רגעים בהם המים עומדים…. הפוטנציאל מומש… וצריך להמשיך….


היינו מתעוררים לפנות בוקר (כדי לזכות במעט פרטיות לשיחות מבולבלות) מה עושים? לאן עוברים? (ולא שהזוגיות שלה רווה נחת בתקשורת בין אישית, גם אנחנו, כמו כולם, נעים בגלים גלים ומעגלים) איפה יש בעולם קהילה אלטרנטיבית עם ילדים גדולים ואוויר נקי? המחקר העלה רק תשובה אחת- כליל.

אבל אלוהי כל השדים הטובים…..למי יש כח להעמיס את הדום, 20 חתולים, מתומן (חדר כמקדש שממי בנה) את עצמינו ואת הילדים???… סיימנו תמיד בהבנה שקשה להחליט….עד שהבנו…. היקום יחליט.

בכל השאלה המבלבלת הזו נתבקשנו לדייק, חוץ מהספייס החונק: מה באמת אנחנו רוצים? הבנתי שחסר לי 'אלדרים' ובעיקר 'אלדריות' חכמות ומנוסות, עייפתי מלגשש את הנתיב ביער האפל לבדי…


לפני שלושה חדשים בלב מלא עניינים הוזמנתי למרכז לנשים, שהשיקו אחיותיי בכליל. הברזתי מפגישה חשובה להשקה החגיגית…. הגעתי עם אחות ונכנסנו להיכל בכליל…לרגע הוצפתי רגשות מבלבלים: במקום לשמוח על פתיחת המרכז לנשים, אני מתכווצת וחושבת לעצמי…. כמה הבית הזה לנו מתאים….כ"כ לא הבנתי את עצמי!


בין מעגל למעגל מדהים, הצטרפתי לשולחן שיחת נשים שתי אחיות ספרו שהן יוצאות למסע ביבשת אמריקה ואז בדיוק כשישבתי סביב שולחן הדיונים האישה ששוכרת את הבית יצאה במשפט "אם אמצא מי ל'סבלט' את הבית באוגוסט- אני בפנים" לחשתי "מצאת- אני" .

באותו היום ניסיתי עוד לגשש את ולהרגיש את כליל….הייתי מבולבלת, נבוכה וחסרת אדמה ולא מצאתי את הדרך החוצה באותו היום כמה פעמים. לאחר כמה ימים קיבלתי טלפון: "תרצו לסבלט את הבית לחודש אוגוסט?"….

מכאן והלאה…היינו צריכים להחליט: האם כן? זמני? נשלחה פה יד? אבל מה יהיה אחרי כן? האם להשאיר את הדברים? איך מניעים ילדים רשת, חיות, שיעורים מעגליים? אנשים עייפים???


בתוך הבלגן, באחד הימים חזרנו אני ונהר מת"א, ובכביש 65 רגע לפני השקיעה ראינו כלב אבוד שעוד שנייה ידרס….מכירים את הרגע הזה? או שאוכלים את הלב כל הערב או שעוצרים.


עצרנו, אספנו אותה למכונית. זה קצת פסיכי כי ששת הגורים החתולים הקטנים בדיוק מתחילים לנע מחוץ לטווח האימא המתוקה שלהם והם הלב שלנו ושל הילדים, לעזאזל מה אנחנו עושים???


קשרנו אותה לחבל בחצר, ולמחרת קילחנו אותה ויצאנו לייבש אותה בטיול ליער. כשגושי הביוב יבשו מגופה היא התגלתה במלא יפיה הפראי והתחלנו בדיון חופר בכל השפות המקודשות שאנחנו מכירים…. מה יהיה שמה של האסופית (מה שאני מנסה לרמוז…והתקדמתי קצת מרמזים..לרמזים לרמזים… שלפני כל לידת

חדש יש כאבים ובלבולים…שוב ושוב נזכרת ומזכירה את המקצבים הטבעיים) .....לאחר דיון ארוך ומייגע החלטנו פה אחד לקרוא לה faith ואני מרגישה שמכאן התחילו צלצולי הפעמונים, אצל המלאכים, שעלינו שומרים.




עכשו איך עושים זאת: כלבה שמאיימת לטרוף את הגורים? להתנתק מדוני תחת האלונית, תרגול בהיכל עטוף הטבע? השכנים? החברים? המעגלים? הרשת המתוקה של האנשים היפים שנארגה סביבנו 8 שנים באמירים? איך אומרים? לאלוהים הפתרונים….



בתפילות, שעברו דרכי בהליכות ובתרגולים, ביקשתי שיהיה לנו מעבר סביר…ועדיף…אם אפשר לבית שאנחנו 'מסבלטים'….המענה הגיע חד כקרן אור בליל סערה, בקול שאני מכירה, שהא לא שלי "זה שלך" אמרה לי ההדרכה, האלוהים, העצים או הציפורים…ה'אין', 'הכול'….לא מצאתי לאינטליגנציה הזו שמות ברורים….

ועכשו למעשי….אנחנו לא בבריאות משו משו, צריך למצוא דיירים


…. באים פריקים שמסתכלים על הבית וחוץ מהיושן והקטן …בגלל הפחד מהכלבה…מלא קקי מצחין של גורי חתולים מביטים במבט מלוכסן על הבית ואני אוכלת ים של סרטים.


באחד הלילות, ואני צולעת עם דלקת , ממי עם יד על הפנים, אני חולמת על אריה. בבוקר בא לראות את הבית בחור בשם ארי שמגיע מלב תל אביב. יושב איתי בדוני אלונית….ומה הוא אומר לי (חשבתי שבאמת הבריאה רוצה לצחוק לי באכזריות בפנים.) "שומעים מכאן את הכביש"……



באותו בוקר שבורה נסעתי לכרמיאל לראות רופא קופת חולים…ומי שמכיר אותי יודע כמה אני סומכת על היצורים האלה שמסתכלים על המסך ולא על המטופלים. בדרך ייבבתי בתפילה "העושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ברואי האל ואמרו אמרו אמן"

למרבה ההפתעה הבכי הכבד והתפילה פרצו שערים. עוד בתור הגיע אלי טלפון על עבודה מדהימה קרוב לכליל…והרופא…היה רופא אמתי (מבוגר ומנוסה ומנהל של מכבי טבעי…איפה הוא הסתתר 15 שנה אני באיזור….לאלוהים הפתרונים…) אבחן וטיפל, והבראתי מיד לאחר כמה ימים.


באותו יום אומלל עם ה"שומעים את הכביש" שאני וממי כבר אבדנו את הקשר לכל החוטים, באו לבקר אותנו חברים ( שבמקרה…. כשהגענו לאמירים לפני 8 שנים, אהלם היה הבית הראשון שנכנסנו אליו באמירים) "מה? אתם עוזבים?" הם אומרים מופתעים, עם ברכה עגולה בבטן ואיחוד מעמיק….. "חיפשנו זולה כמו של 'מאורסיו ואורלי'….אבל לא חשבנו שיגיע לנו הדבר האמיתי….."(היי ערה לכוחות המכשפה שלך, אחותי…)

טוב.... לקח אולי שלושה שבועות עד שהגיע הבהירות..הבית היה זקוק לשיפוץ רציני (והיו לנו תכניות מדליקות…שאותנו לא הצליחו להפעיל)


…בנתיים אני עובדת על שלט, עם ציור גדול, ברחוב המתוק שלנו באמירים שמפנה ל"מרכז יוגה מעגלית". אני שמה לב שהב' שלי (למרות הכתב היפה והמסע שלי בגלגול הזה מול ביטוי, חסימה, ולאחרונה צורה וקדושה באותיות העברית) ממש על הפנים…. וזה לא מפתיע שאני תקועה עם הבית והבריאות כבר כמה שנים….

  • מעגל פרידה מהדום והדוני, הלב מפורק לרסיסים, הרח לא מפסיקה לחפור…. לא רק אש אפילו נר אי אפשר להדליק. פרמה, שליחת האור, שרה לי את בכישוף פרטי את השיר (ואני מרשה לעצמי לרקוד בתוך המעגל) " יש לי מקום…. זה הבית שלי. אימא אדמה….אוהבת אותי…השמש מאירה רק בשבילי (שזה משפט שתמיד קשה לי להגיד…אני באה ממקומות סופר מבטלים ומכווצים) הרח….נושאת אותי למרחבים…."

הגיע הרגע לפרק את הממלכה, להיפרד מהעצים האהובים, מהחברים היקרים…..למות…(וכפי שאני מכירה מאין ספור מעגלים וגלגולים) לקראת לידת חיים חדשים… בלגן, דיכאון, תשישות, הילדים עושים מגלצ'ת מים מהדום לאדמה ואת הכול מבצבצים…ברקי ואוריון בצירי לחץ ולקראת הלידה אותנו עוטפים.


המשאית עם כל הסמרטוטים והזיכרונות, הילדים, הפחד והחתולים נכנסת לכליל. גן עדן נפרס לפנינו, מהול בכאב חודר: הכל זמני ו….לאלוהים הפתרונים.

לוקח זמן למצוא את הזנב של החתול בטירה כ"כ …מתאימה שלנו….טובה לנו…מדויקת לנו…מרפאת אותנו ….אלוהים….


הכול בה כ"כ מדיוק, השכנים, עצי הזית, עצי הפרי המניבים (אחרי שחיינו בחלקה ששום עץ לא נתן אף פרי) הים שנשקף מחלוני, הרח הטובה שנושבת בבית מכל הכיוונים, האלדריות המדהימות מצפוני ודרומי, המיקום שמחבר את הילדים ואותנו במרכז הכפר, הכוכבים…. תמיד חיתי בקופסאות גפרורים… אני יודעת שאלוהים אוהב אותי, אני מרגישה שהכרמה שלנו טובה ואנחנו די מתפרקים… אבל זה לא הגיוני…את הבית הזה אנחנו רק "מסבלטים' (אגב תאריך היציאה מהארמון גם מצדו גם רמז רמזים…18.8.)


באתי לחופשה בסאבלט עם ספר אחד- העוסק בתבונת הצורה של האותיות והמילים… והבית …. מלא בציורים מאלפים של האמנית שחיה פה, הכל עם אותיות, קבלה, מנדלות, וסמלים. אבל אני הודרכתי (שכן הוזמנתי להאמין) לא להפעיל שום כשפים.


ימי בין המייצרים. למדתי עם גלגולי השנים, שבימים האלה אסור לפעול, ימים בהם המים מטביעים והאש שורפת ועדיף פשוט להעמיק ולהתמקד בכרמה טובה ותפילות…כרגיל….

הלבנה התמלאה והתרוקנה מחזור וחצי, דיממתי פעמיים באותו החודש, טובעת במים של עצמי, נשרפת באש שלי צוללת שוב לעומק הווייתי. חלק מהריפוי של הבית עלנו איפשר לארח לראשונה את אבי לשישי שבת ואף זכיתי לחסד…. קשת התפלל בבית הכנסת עם אבי…היו עוד הרבה רמזים…אך כמה אפשר כאן במילים ?


התאריך מתקרב ואנחנו מתבאסים , כפות רגלינו נפגשות זו לזו בישיבה פנים אל פנים….ממי אומר בכאב "איך הנגר שבנה את הבית הזה לפני 30 שנה, ידע בדיוק בדיוק את המיקום בו כפות רגלינו אמורות להיפגש…" (אגב זה אחד עוד אחד הרמזים… מספרים בכליל שהנגר שבנה את הבית הזה דומה שתי טיפות עניים לממי שלי…ובדיעבד הבית הזה אכן זקוק לידיים הטובות של בן זוגי)


יום לאחר תשעה באב, עם השחרור של הרמות שקורה בחלק הזה בשנה, רגע לפני תחילת מחזור חיים חדש (ט"ו באב) התחילו להגיע מבחוץ הקסמים. בעלת הבית יחד עם הדיירת של הבית (ששמות שנהם מתחיל באות דלת) דיברו ביניהן ופתחו את הדלת לקסמים, התדיינו, והחליטו שדיינו לאורלי ומאורסיו עם הייסורים….


לא הכול אני יודעת…. לפחות את זה אני יודעת, לכן אני משאירה הרבה מקום לרמזים ולקסמים. אני יושבת באש תחת כוכבים ורואה את שני ה'ביתים' במבנה הבית הכי מקסים….


אני מבינה מרמזים שהבית הצטרף לעזור לנו לתדר שלום וחיבור לכל הבאים, ולארח שפע של מעגלים ושיעורים מחברים למהות האמתית, על כל הגוונים.


מזמנת שהבית, המלאכים וכל כוחות האל יעזרו לנו להתמקד ולממש את הידע שמבקש (על צורות מקודדות) לרדת לעולם דרך ההתמסרות שלי למחקר ולכתיבת הקלפים,


חוץ מהנס של הארמון והישוב המהמם הזה אני מרגישה חסד מיוחד שכוחות האור ראו את הכאב שלנו ואת זה באמת אין לי איך לתאר במילים

5 צפיות0 תגובות