למידה מהמקור הכי מקורי

גשם מזין את האדמה הבית החם עוטף אותי שלמה

לאחר השבועיים עם האמניטה הקדושה

בבית, ברמה הכי עמוקה

לאחר המסע, שייכת ליער. כמובן שזה לא הבית שלי, איך הם צחקו עלי, עם כל הצמרים שלבשתי, הייתי כולי עטופה. הבנים טיפסו צפון מזרח, לפסגות ובאותו ארבע לפנות בוקר, אני יורדת למסע מתחת לשורשים של שקטי, בנחל אכזב, לשמורה.

הנסיון הראשון עם האמניטה היה מעודן ונטול הדרכה: כמעט לא התרחש דבר, מלבד מן עונג שבאחדות עם אמאדמה באושר עדין ומופלא, פרט לאירוע קטן בו ראיתי עץ שנפל על סלע בדיוק רב ונעזר בשני זיזי ענפים, שיצרו הוק, שלפת אותו, במיקום מדויק.

אמרתי לו 'שאפו" ואז הרגשתי שכל הדולבים, שהיו כבר כמעט לגמרי ערומים ופעמו בשחרור עליהם הגדולים-צהובים בספירלות שגולשות על גלי אוויר אל מי הנקיק לוחשים בתוכי ..."....הם חושבים שרק לבני האדם יש אינלגנציה" ...כולם רעדו מצחוק עם הרח והטילו בהשלמה וקלילות, עוד ספירלות זהובות מצמרתהם הקירחות, בתנועה מעגלית אל הנקיק והאדמה.

בבית, לצד האימה שנתלשת לי, שוב, בקרוב האדמה, אז אני מעמיקה, יורדת עוד למטה, עוד לחוש אותה, תמיד שם מחזיקה

...התחיל כמה ימים לפני המסע בשקט ככאב הולך ונוכח בצוואר, שהתהוותה לכניסה נוכחת, עד יום חמישי, שהגוף מאותת בקשה להקלה, חם, מנוחה.

גשמי ברכה מוטלים בשפע על האדמה ואם היתה בגופי (האמניטה) ודאי הייתי שוב חשה בחוש החדש שלא הכרתי : משו בין חושניות, לחרמנות, לרווחה נפשית... בנוכחותו של גשם חזק.

צלצול השעון סימן את 4 AM בלב העלטה. גם ממי קם, נרגש: הם אורזים ציוד גלישה ואני מארגנת ציוד צלילה. הם יוצאים דקה לפני, עולה, בחושך, להר.

עם בית פנימי טוב, עטופה, פותחת את הדלת, חמים בפנים, חלק מהבנות ישנות.

באוויר ניכר שהיה כאן ליל קריסטל. אני מפזרת אבנים למקדש, עץ לאש, קופל לקופלרה, רייקי למנחה,

קסם עמוק שורה במרחב. אבל לאט לאט עם עליית השחר, בחמה קרה, הן צוללות ונאספות למנוחה לצלילי קסם ועל פעמוניהן ואני מפליגה החוצה, בחזרה לאוטו.

במהרה גולשת מטה, גבי למזרח לבוקר צלול, קפוא, עם עננים שחורים אבל עם ראות קריסטל, לנחיתה שהיא המראה.

אז לקחתי את הזאבה ואת הפומה לשמורה. וכבר כשנכנסתי לשמורה התחלתי להבין שאני שרויה ב'טריפ' מאוד חזק, חשבתי שהאמינטה של כל השבועיים התערבבה עם הקקטוס ( אבל אחר הבנתי שהיא המון המון אידתה ) וככל שאני יותר פוסעת לתוכה, אני עוד ועוד מבינה שאני נכנסת טריפ ממש חזק...

,,אין לי אין מה לעשות חוץ מלהרפות ולתת לזה מקום, גם לא היה לי מה לפחד... הייתי לבושה היטב ועם הכלבים מוגנת ובטוחה.

כרעתי להשתין ונכנסתי עוד למימדאמא, מסתבר שפני כוונו אל מול סרט 'לייב' מופלא: אני כורעת, נמצאת במלאות ובשקט עמוק במימד הוויה, מתרשמת משער שמופיע לפני ובזמן הווה, במקצב יער שקט ונוכח. אני צופה בשני העצים הקטנים נופלים זה אל עבר זה, נשזרים עץ בקצוות אחיו, כ'ידות' עם אצבעות ארוכות שהשתלבו, נטוו זה לזה, הפכו לאחד ויצרו שער

ובעוד אני משתהה, משתאה ומרגישה שהשער הזה נראה כמו הזמנה, פורטל... נגלה לנגד עיני מראה מאוד מיוחד: הם נופלים אחד לעברהשני התחברות והסגרות, שלהטוטי-על לא היו מתביישים בהם: פיתולים, שהמשיכו להעמיק את ההסתרגות המייצבת לשנהם, עד שקצוותהם המתקרבים בקצב איטי, אך נוכח, נשרגים, נופלים ונשזרים אחד אל השני, בדרך שמייצבת את שנהם באופן מושלם. המחזה הזה היה מופלא: הם התלפפו ונסרגו אחד לשני בתיזמון מושלם (הצילום כאן הוא לאחר עוד סופה חזקה!)

המומה מהמראות והזכות להיות שם ברגעים הנדירים האלו, לפגוש את החוכמה של הטבע באופן ככ מושלם, המשכתי להכנס לפנים השמורה, לפתיחה הרחבה שבה

לשם תגיע השמש לכשתגיע, אבל אני לבושה היטב ומגלה ששוב נקלעתי לדרמה...:

ענף עץ נופל באיטיות ונסרג, נארג ונאחז לכל מה שיוכל לעצור את נפילתו. לפתע הוא מבצע כמו תנוחת משולש מפוטל: יונק כח משתי רגליו המפוסקות ורוקד, אל מול עיני, לפיטול הפוך, שולח מעלה ענף- ככנף לייצוב מושלם, בעוד השיבולים הארוכות והחיות שולחות לו ניצבים ולתוכם הוא נשזר בהם!!! אבל כל המאמצים והתכחום לא עוזרים. חסרה לו נקודת אחיזה והיא רחוקה ממנו במעט...

אני מתקרבת לצפות בדרמה מקרוב, יושבת על עץ שוכב וקולטת בברור יותר את מצבו: בקרוב ינסוק ויתנפץ על האדמה ואני שומעת קול בתוכי ( כבר שמעתי עם האמניטה לפני שבוע וחצי את הדולבים בחרדלית מתלוצצים עלי " הם חושבים שרק להם יש אינלגנציה") נשמעו קולות פנימיים ברורים "את מתכוונת לצפות בזה ולא לעזור ? ' …. קמתי וצרפתי לו ניצב ירוק, שהיה רחוק במעט וסרגתי לענף תמיכה, מלאכה שלמדתי זה עתה

אני מבינה שאני ממש במעמד אחדות זה הבנה ללא מילים. ומאידך ברור לי שזה זמן אמת ולא הזיה. תחושה של חזרה הביתה, אבל חדש וחזק הגוף נינוח עטוף אני מרגישה בטוחה עם זאביק וגולדוש מבינה את צירוף המילים "מסע שאמני" ונכנסת עוד פנימה לשמורה.

אלון גדול קרא לי להכיר ולהתרשם מהמושבה, אמרו שהוא פה מהוותיקים, אכן מושבה יפיפיה שיצרה בריכה ואי שכרגע בטח מתמלאים גשמים טובים עכשו. ועוד חולפות מחשבות בראשי ...האם אני מבינה עכשיו 'עצית' ? והאם כל העצים דוברים את אותה השפה?,,,, ואולי הם יתחילו לדבר איתי בכל מקום כמו שחתולים מזהים את האוהבים אותם בכל מקום?....

מתלטפת בנינוחות על האדמה (מובן שהכאב הצוואר מזמן נמס לרכות נעימה) שלמה. בערוץ פתוח לשאלות, לפני כן בחזרה, בעמוד שדרה זקוף, כמו שהאבוליטו מרים את הלב למעלה והידיעה חוצה בקלילות את עמוד השדרה, מבינה שאפשר לשאול שאלה. שואלת איך שרדתי ? איך אני סופגת את כל המכות והקשיים הפסיכיים שהנשמה שלי חוטפת בגלגול הזה, כמה כאב חלצתי וכמה הולדתי התמרה, חיים, רפואה, מתוך מוות, רמיסה, כאב ודריכה: זו היתה הידיעה שלחשה בעוברה, שוב, בעמוד השדרה: היא שמרה עלי אכשהו, כל הזמן, הושחל חוט זהב בין חרוזי חוליות עמוד השדרה, כתשובה.

חזרת אמא שמש גדולה ואת מזינה ומרפאה את גופי המונח בבטחה על האמא הנפלאה. הבנתי את האינטליגנציה של טוויה, מארג. רשת, רקמה מאוחדת פועמת שזורה. חשבתי על עידו מ'אדמה' ועל תודעת היער: על היופי, הזנה, הריפוי הדדי, שיתופי פעולה וליבי התמלא בתקווה.

העץ הגדול של הדהוני התפשט לגמרי כולו ועכשיו וניצנים חדשים מתבשלים על באומץ להנץ, אבא חוואי עם שני צעירים מותחים שריריהם המכווצים מהקן הרטוב והם עתה משייטים

ונעים על גלי החם, חוצים קרני השמש חמימות

רציתי להביא אתכם לשמורה, ללמוד איתי על חכמת המארג ואומנות ההשזרות, שזיכיתי להתקרב אל מעט מפעימתה הגדולה. הבנתי למה אני כה אוהבת את העבודה ברשתות ומארגים ואיזה מזל שאנחנו באותו היער ויכלים לתעל ידע אחד לשני, לצמוח, להדהד, לתמוך, להזין ולהפעים וללמוד מישיות תבוניות חכמה.

https://www.youtube.com/watch?v=BoCaJsRa-YU