• Orly Shaya

למידה מהמקור הכי מקורי

עודכן: 24 במאי


גשם מזין את האדמה הבית החם עוטף אותי שלמה

כמו שהזכרתי לממי אתמול: בשביל אניטמיות צריך לפנות זמן

מפנה זמן לכתיבה

לא בלי אשמה

לאחר השבועיים עם האמניטה הקדושה

בבית, ברמה הכי עמוקה

לאחר המסע,שייכת ליער. כמובן שזה לא הבית שלי איך הם צחקו עלי, עם כל הצמרים שלבשתי, הייתי כולי עטופה, הבנים טיפסו צפון מזרח, לפסגות ובאותו ארבע לפנות בוקר, אני יורדת למסע מתחת לשורשים של שקטי, בנחל אכזב, לשמורה.


הנסיון הראשון עם האמניטה היה מעודן ונטול הדרכה כמעט לא התרחש דבר, מלבד מן עונג שבאחדות עם אמאדמה באושר עדין ומופלא, פרט לאירוע קטן בו ראיתי עץ שנפל על סלע בדיוק רב ונעזר בשני זיזי ענפים, שיצרו הוק, שלפת אותו, במיקום מדויק.


אמרתי לו 'שאפו" ואז הרגשתי שכל הדולבים, שהיו כבר כמעט לגמרי ערומים ופעמו בשחרור עליהם הגדולים-צהובים בספירלות שגולשות על גלי אוויר אל מי הנקיק לוחשים בתוכי ..."....הם חושבים שרק לבני האדם יש אינלגנציה" ...כולם רעדו מצחוק עם הרח והטילו בהשלמה וקלילות, עוד ספירלות זהובות מצמרתהם הקירחות, בתנועה מעגלית אל הנקיק והאדמה.



(לספר כנולוגית מתייעצת עם הגשם בשקט, בבית, לצד האימה שנתלשת לי, שוב, בקרוב האדמה, אז אני מעמיקה, יורדת עוד למטה, עוד לחוש אותה, תמיד שם מחזיקה, טוב... למסע)....התחיל כמה ימים לפני המסע בשקט ככאב הולך ונוכח בצוואר, שהתהוותה לכניסה נוכחת, עד יום חמישי, שהגוף מאותת בקשה להקלה, חם, מנוחה. גשמי ברכה מוטלים בשפע על האדמה ואם היתה בגופי (האמניטה) ודאי הייתי שוב חשה בחוש החדש שלא הכרתי משו בין חושניות, לחרמנות, לרווחה נפשית, בנוכחותו של גשם חזק.




צלצול השעון סימן את 4 AM בלב העלטה. גם ממי קם נרגש, הם אורזים ציוד גלישה ואני מארגנת ציוד צלילה. הם יוצאים דקה לפני, עולה, בחושך, להר. קר והגוף זוכר את הטראומה מהשבוע בפגישה ברחוב המכשפות 66 בנהריה ( עם רכב האספנות תחת הלבנה המלאה) עם בית פנימי טוב, עטופה, פותחת את הדלת, חמים בפנים, חלק מהבנות ישנות


באוויר ניכר שהיה כאן ליל קריסטל. אני מפזרת אבנים למקדש, עץ לאש, קופל לקופלרה, רייקי למנחה,

קסם עמוק שורה במרחב. אבל לאט לאט עם עליית השחר בחמה קרה.

צוללות ונאספות למנוחה לאחר לילה לצלילי קסם ועל פעמוניהן אני מפליגה החוצה בחזרה לאוטו במהרה גולשת מטה, גבי למזרח לבוקר צלול, קפוא עם עננים שחורים אבל עם ראות קריסטל לנחיתה שהיא המראה. בוקר קפוא אבל אני לבושה חצי עדר, מדליקה אש, מחייגת לבנים, שמש חזקה זורחת בפסגה.



(הנער מהנקודה הצפונית ביותר, שדיווח על השמש החזקה בזריחתה שם, בשבע וחצי בבוקר היה איתי במימידים שונים, מאוחר יותר, כשהיא הגיעה לשמורה, סביב הצהריים המוקדמים... יותר מאוחר)

אני שרה לאלמנטים, מתעכבת על בארי (שמש) כמו בתקווה שתחממם אותי ושיזרום ממני בקלות כבר,

אבל מהקור כנראה גם הגיטרה התחילה לזייף ושני ההסקים כמעט טרפו אחד את השני, מרב געגוע מאוויר של שלג, פראי ובתולי



אז לקחתי את הזאבה ואת הפומה לשמורה. רגע שוקלת להזמין את האורח, אבל ממשיכה לבד.

כבר כשנכנסתי לשמורה התחלתי להבין שאני שרויה בטריפ מאוד חזק, חשבתי שהאמינטה של כל השבועיים התערבבה עם הקקטוס ( אבל אחר הבנתי שהיא המון המון אידתה ) וככל שאני יותר פוסעת לתוכה, אני עוד ועוד מבינה שאני נכנסת טריפ ממש חזק...כידוע,,, לי אין מה לעשות חוץ מלהרפות ולתת לזה מקום, גם לא היה לי מה לפחד... הייתי לבושה היטב ועם הכלבים מוגנת ובטוחה.


התלבטתי ארוכות בקשר לטלפון ,,,שאהיה קצת אחראית כי הבנתי לאט לאט יותר ויותר שאני על משו מאוד חזק. החלטתי להיות אחראית קצת, אבל לא היה לי נח בנוכחות המכשיר המתכתי בכיס מכנסי הצמר. ובעוד אני פוסעת בכניסה לשמורה, מתלבטת מה לעשות עם המכשיר הזר (ברגיל הוא לא מצטרף לטיול בשמורה),,,להחביא אותו? לחזור? ואם ירד גשם ,,,בסוף החבאתי אותו, לאחר הרהורים מבהילים על בצורך המאיים של הצ'יפ הבא עלינו לרעה ואיך הוא חדר תודעתי כאן בשמורה ,,,, (זה לשמוע את הטלפון, מבינה )




כשסיימתי להחביא אותו, כרעתי להשתין ונכנסתי עוד למימדאמא, מסתבר שכוונתי אל מול סרט 'לייב' מופלא: אני כורעת, משתינה ארוכות, נמצאת במלאות ובשקט עמוק במימד הוויה, מתרשמת משער שמופיע לפני עשוי משני עצים קטנים שנפלו זה אל עבר זה, נשזרו עץ בקצוות אחיו, כידות עם אצבעות ארוכות שהשתלבו, נטוו זה לזה, הפכו לאחד ויצרו שער ובסיס למטפס עם פרחיו, פעמוני הפיות הלבנים.


ובעוד אני משתהה, משתאה ומרגישה שהשער הזה נראה כמו הזמנה, פורטל... נפער לנגד עיני מראה מאוד מיוחד: הם מבצעים תנועות של התחברות והסגרות שלהטוטי-על לא היו מתביישים בהם, כולל פיתולים, שהמשיכו להעמיק את ההסתרגות המייצבת לשנהם, עד שקצוותהם המתקרבים בקצב איטי, אך נוכח נשרגים, נופלים ונשזרים אחד אל השני, בדרך שמייצבת את שנהם באופן מושלם. המחזה הזה היה מופלא: הם התלפפו ונסרגו אחד לשני בתיזמון מושלם (הצילום כאן הוא לאחר עוד סופה חזקה!)




מוכה בהלם שארך זמן יער כלשהוא המשכתי להכנס לפנים השמורה, לפתיחה הרחבה שבה

לשם תגיע השמש לכשתגיע, אבל אני לבושה היטב ומגלה ששוב נקלעתי לדרמה...: ענף עץ נופל באיטיות ונסרג, נארג ונאחז לכל מה שיוכל לעצור את נפילתו. לפתע הוא מבצע כמו תנוחת משולש מפוטל: יונק כח משתי רגליו המפוסקות ורוקד, אל מול עיני לפיטול הפוך, שולח מעלה ענף ככנף לייצוב מושלם, בעוד

השיבולים הארוכות והחיות שולחות לו ניצבים ולתוכם הוא נשזר בהם. אבל כל המאמצים והתכחום לא עוזרים. חסרה לו נקודת אחיזה והיא רחוקה ממנו במעט...



אני מתקרבת לצפות בדרמה מקרוב, יושבת על עץ שוכב וקולטת בברור יותר את מצבו: בקרוב ינסוק ויתנפץ על האדמה ואני שומעת קול בתוכי ( כבר שמעתי עם האמניטה לפני שבוע וחצי את הדולבים בחרדלית מתלוצצים עלי " הם חושבים שרק להם יש אינלגנציה") נשמעו קולות פנימיים ברורים "את מתכוונת לצפות בזה ולא לעזור ? בני האדם' …. קמתי וצרפתי לו ניצב ירוק שהיה רחוק במעט וסרגתי לענף תמיכה, מלאכה שלמדתי זה עתה (הגשם החזק פתאום מלחיץ. לא צילמתי אתמול שהייתי עם שם אתמול והיה אור יפיפה. ודאי הגשם הזיז שוב הכל ולא אוכל לצרף לכם את המראה, כאן , להשלמת המארג)




אני מבינה שאני ממש במעמד אחדות זה הבנה ללא מילים. ומאידך ברור לי שזה זמן אמת ולא הזיה. תחושה של חזרה הביתה אבל חדש וחזק הגוף נינוח עטוף אני מרגישה בטוחה עם זאביק וגולדוש מבינה את צירוף המילים "מסע שאמני" ונכנסת עוד פנימה לשמורה.


אלון גדול קרא לי להכיר ולהתרשם מהמושבה, אמרו שהוא פה מהוותיקים, אכן מושבה יפיפיה שיצרה בריכה ואי שכרגע בטח מתמלאים גשמים טובים עכשו. ועוד חולפות מחשבות בראשי ...האם אני מבינה עכשיו 'עצית' ? והאם כל העצים דוברים את אותה השפה?,,,, ואולי הם יתחילו לדבר איתי בכל מקום כמו שחתולים מזהים את האוהבים אותם בכל מקום?....



וגם הבנה שהטבע זה לא מקום כה רגוע בעצם... זה סרט השרדות.... אני מגיעה לנקיק קטן שאני מכירה וככה עייפה מכל הבוקר הזה ובפרט משתי התחזיות האחרונות. נחה על אדמה וסלעים, יש לי מלא שאלים,,,חצי עדר, הלילה ירד שלג בהרים, הלילות והבקרים קפואים ואני לבושה טוב ככה מוגנת ובבית מזפזפת בין מנוחה נעימה להתבוננות חיצונית ערה שמגלה את מארגי השרדות שהם טווים להם נגד הזרם והמדרון ורואה את המאמצים... איך הם נאחזים בענפים ורוקמים להם רגלים ...ואני תוהה האם לשם כך הם מעבירים נוטריונים באמצעות ענף מת? הרי למה להזין עץ מת ? ( כפי שמתחיל הספר אולי עולמם הנסתר של העצים) והאם גם מידע מועבר .... ??? מופלא




כל העצים בהישרדות ואני אומרת להם בתוכי שנמאס לי מהסרטים שלהם... סרט אימה חושבת, תוך כדי מבחינה בעוד אחיזה מופלאה שמנעה נסיקה והספיריט הזו, עם החוש הומור שאני מתה עליו, איך שאני חושבת את זה אני מבחינה בעלה או משו לבן, בדיוק איפה שמפרק אחז את אחיו ומנע את התרסקותו לאדמה לתמיכה פלאית.... וחושבת 'עוד סירט אימה', אני מבחינה בעלה או משו לבן בדמות אדם תלוי הפוך בדיוק ליד הצלב, בו העץ נאחז..... ואני פורצת עם הספיריט בצחוק גדול גדול ונפלא שמהדד בכל היער, רק אני והיא וכל הישות החיה הזו: השמורה הפועמת והנסרגת זו לזו באנטלגנציה ותיזמון ותיקשורת מופלאה.

קריר בנקיק ואני חושבת לחזור אחורה, אולי כבר השמש פילחה אל החלק הרחב והפתוח שנפער בתוכה



נולדת ממנה ( אני חווה א הנקיק המוצל והבתולי כרחם גדולה) אל אור זריחה מוחלש בעננים והר, רואה דמות מקוששת ענף ונבעתת "את לא מזהה אותי?"

האורח המתוק שלי, שפניו ממש כמו הגמדים של שלגיה אחד לאחד. הוא מציע לי מים וקיוויו עם סכין טובה, אני מספרת לו מעט ממה שראיתי ואנחנו קרובים לעצים שעזרתי להם להתפפף. אנחנו יושבים שם בערבה של עצים נשברים לתמיכת השיבולי התמיכה ואני מראה לו את המארג, מולנו העץ המוחזק ממשיך לפול אבל זה אולי ההבדל בין המימדים הוא לא נרגש מהפלא, ואנחנו נפרדים לשלום.


אני אוספת צעיף מהכניסה לשמירה בודקת את הטלפון ומצדיידת באוכמניות מיובשות ומעט שקדים. חוזרת פנימה, הפעם בלי הטלפון שחיכה לי מוחבא סליחה אמא אדמה,

אני מובלת לפינה הקרובה לנקיק בחלק הרחב, אליו תגיע השמש קרן השמש הראשונה



מתלטפת בנינוחות על האדמה (מובן שהכאב הצוואר מזמן נמס לרכות נעימה) שלמה. בערוץ פתוח לשאלות, לפני כן בחזרה, בעמוד שדרה זקוף, כמו שהאבוליטו מרים את הלב למעלה והידיעה חוצה בקלילות את עמוד השדרה, מבינה שאפשר לשאול שאלה. שואלת איך שרדתי איך אני סופגת את כל המכות והקשיים הפסיכיים שהנשמה שלי חוטפת בגלגול הזה, כמה כאב חלצתי וכמה הולדתי התמרה, חיים,רפואה, מתוך מוות, רמיסה, כאב ודריכה: זו היתה הידיעה שלחשה בעוברה, שוב, בעמוד השדרה, היא שמרה עלי אכשהו, כל הזמן, הושחל חוט זהב בין חרוזי חוליות עמוד השדרה , כתשובה.



אחר בעיקר התחרדנתי עם קרני השמש הראשונות שהגיחו את הגבעה המצלה על השמורה, שהילד שראה כבר ב 7:00בבוקר עולה בפסגות, במזרח. חזרת אמא שמש גדולה ואת מזינה ומרפאה את גופי המונח בבטחה על האמא הנפלאה. הבנתי את האינטליגנציה של טוויה, מארג. רשת, רקמה מאוחדת פועמת שזורה. חשבתי על עידו ועל תודעת היער: על היופי, הזנה, הריפוי הדדי, שיתופי פעולה וליבי התמלא בתקווה.


שמש מרפאת אותי

העץ הגדול של הדהוני התפשט לגמרי כולו ועכשיו וניצנים חדשים מתבשלים על באומץ להנץ, אבא חוואי עם שני צעירים מותחים שריריהם המכווצים מהקן הרטוב והם עתה משייטים על גלי חם ונעים על גלי החם, חוצים קרני השמש חמימות, הפותחות עתה שמעלי.



רציתי להביא אתכם לשמורה, ללמוד איתי על חכמת המארג ואומנות ההשזרות, שזיכיתי להתקרב אל מעט מפעימתה הגדולה. הבנתי למה אני כה אוהבת את העבודה של עידו ועל העבודה ברשתות ומארגים ואיזה מזל שאנחנו באותו היער ויכלים לתעל ידע אחד לשני, לצמוח, להדהד, לתמוך, להזין ולהפעים וללמוד מישיות תבוניות חכמה.


(אתמול קפצתי לחרדלית לצלם את העץ הגדול שנפל לזיזים, אך נראה שהוא נסחף בעצמה במורד הנחל. אבל מצאתי עוד המון ידידיות ומארגים וצרפתי את חלקם כאן. תודה שקראתם

ואמן שנלמד מהעצים קצת...













193 צפיות3 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול