לאחר זריעת הכוונות בברכות לשנה החדשה
רוח הסתיו נושאת אותם לרחם הפורייה של החורף, הנחגג בהדר רעמים וברקים ראשונים של חשוון
את התואר "מר" קיבל חשוון, הן בשל מרירות הכניסה לחושך, עם תם עונת ה'יאנג' המוארת, אל רחם החורף החשוכה והפורה והן בשל אופיה של לבנת חשוון געגוע למים (בעברית עתיקה מיים=מר
סוף תשרי תחילת חשוון מהווים משחק מקדים בין הפנים לחוץ, יוצאים אל הסוכה להקשיב לגשם שיגיע, נכנסים הביתה לעונה הגשומה, ויוצאים לחניכה מהמאסטרו – עץ הזית- את אומנות העזיבה לעומק האדמה
הטקס הפגני (שהיה טקס נשי לפני בתרבות העתיקה) של 'ברכת הלולב' בסוכה, מבטא את הגעגוע למיזוג בין האדמה והאב, בסמליות נענוע קוויות הלולב, כדי לעורר את העננים לחיות, תנועה בגעגוע, תשוקה ותפילה למים מחיים, שירדו מהשמיים ה"רחוקים", אל האדמה המשתוקקת והצמאה.
שירים וסיפורים רומנטיים וארוטיים רבים נכתבו בשלהי ההיסטוריה והמיתולוגיה, על הגעגוע שבמיזוג האל והאלה….”אני ישנה וליבי ער: קול דודי דופק, פתחי לי אחתי רעייתי יונתי תמתי,.." ( שיר השירים פרק ב' פסוק ה'…) סיפורי קרישנה לילה ראדה…והיד נטויה….
ואכן לבנת חשוון, בסימן הצ'קרה השנייה, מכניסה לחושך ובכך מעוררת כמיהה, געגוע עמוק ותפילה (…שאם נתעקש לחשוב לגובה ללא עומק, חיינו על פני הכדור יהיו שטוחים וחסרי השראה) האותיות ח' היורדת כחתול אל האדמה, והאות ש' הממזגת את הכלי הנשי (הכ שפניה השמימה) עם הקווית היורדת למרכזה, ממחישות את יופייה של כמיהת האדמה, למיזוג והפריה.
בעוד תשרי מחבר לצ'קרת האדמה, מר חשוון מצליל אותנו פנימה, למעמקי ההוויה והאדמה באמצעות חיבור עמוק דרך הצ'קרה השנייה (צ'קרת המין) כך ש"עונת היין" מתחילה ב'אין', התרוקנות וכניסה אל המעיין, אל הרחם החשוכה: העצים מתקרחים עם רוחות הסתיו, כמונו, מותרים את האנרגיה המוחצנת ארצה ומאחור בהכנעה, להתכנסות פנימה, הביתה, לארגן את הקן הפנימי, לקראת העונה הגשומה. כל הטבע נכנס ל'איכות האימא': כוננות ספיגה ועיגון שגרה ליצירת בסיס, השרה והשתרשות, לצורך צמיחה.
העקרב הצמא למים, בסימן הכוכבים של חודש החושיות – חודש חשוון, מתעורר לחוש את ה"משחק המקדים" בין אימא אדמה ואבא שמים בעור גופינו, החש לסירוגין חמימות וקרירות, מרירות ומתיקות, ומעורר את הצ'קרה השנייה האחראית על מיזוג הניגודים באיחוד, בין הגבר לאשה, בין האישה לגופה וזיכרונותיה העמוקים, בין הגוף– לחיבור לנשמה.
הגעגוע מוציא אותנו למסיק, החוצה, בפעם האחרונה השנה, כדי ללמוד מהעץ החכם והמעמיק פנימה, את עוצמת הגעגוע למים ואת מלאכת העמקת השורשים לפנים האדמה. מהזיתים נפיק את החם, האור וה'שימון הפנימי' לקראת העונה הקרה והחשוכה ואתו נצית את הלהבה הפנימית, מתוך האפלה, עם לבנת כסליו, עת נזכר ונדליק את החנוכייה. רגע לפני המיזוג אנחנו מוזמנים לחוש את הכמיהה
ויש אומרים שהאלוהות, היצירתיות והיצירה
שוכנים
לא מעלה בשמיים
ולא מטה על האדמה
אלה בכמיהה עצמה