top of page
  • תמונת הסופר/תOrly Shaya

מצירי לחץ מתמשכים, עד להולדתינו בממלכה החדשה

עודכן: 2 במאי 2023

ממאי שנה שעברה לא כתבתי כאן

עברנו מסע מטורף שלרקוד עם מלאך המוות ולהנצל, באורך נס, בדיוק בשיא הנפילה…ממש כמו בסצנה ההיא בסרטים המצויירים, שהדמות נופלת מהקניון העמוק, בו הלבה הבוערת מחכה ו...לפתע משום מקום מגיע נס, בדמות ציפור, או הוק כלשהוא …שעוצר את הנפילה הזו ומעיף אותך …אל מרחבי השמיים האין סופיים.




לקח לי שנה להתפנות לכתוב גם בגלל הקושי של הסיפור וגם למה מה אטרח לעשות את הנל, להאמין ו…לחוות ניסים גלויים, שנשכיל להכיר את חוקיות הטבע: מקצבים מעגליים-משלימים. ועם המסע והשנים, זה מתגבש כקריסטל בתוכי, עד שכבר התחלתי להבין:

הירידה היא בעצם מקפצה…לשלב הבא שעומד להפתיע, אפילו, את דמיונינינו הבריא…



אם עוצמת החיים חזקה לכם, או שהחוקיות הקווית עובדת לכם… אולי זה לא המאמר בשבילכם… הוא לא נח ומישורי, אך הוא בהחלט חזק ואמיתי

הספירלה מטפסת… מסתבר

שוב ושוב, סוב וסוב…

יורדת לקרקעיות עמוקות

ומהם …נוסקת מעלה, לפסגות חדשות.






בספטמבר השנה, בעל הבית (לבקשתינו לסגור את המרפסת הגדולה, בסגירה סטייל בתי קפה מדליקה) ענה והודיע לי שנצטרך לעזוב את הממלכה. בגשמים הראשונים ירדתי כזרע אל האדמה ורעדתי בבכי ראשון ונורא על האבדה הגדולה. התקפי הכאב, שהיו נחלת חיי דאז, הלכו הצטופפו באותם הימים והחלו להצל, להעיב, ולאט אט לחנוק על האור בחיי, שכן, סערות של כאב חזקים, בלתי נתפסים, בלתי נשיאים היו פוקדים את צווארי.


יכולתי רק להיאחז רק ביפיים של העצים, שעטפו אותי באוהל המתוק ( שם בדהוני של מבורך, זוכרים?) חובקים את יסורי, מצילים אותי מטביעה ומסייעים לי להותיר, בקושי עז, את ראשי, מחוץ לביצה התובענית.

עם התגברות ההתקפים, נעניתי להפצרותיו של ממי לעשות צילום m.r.i: תוצאות הבדיקה אוששו את התחושות; נמצאו בכל החוליות הצוואריות בבעיות מורכבות.




מרץ אפריל היא כבר היתה איתי, האמניטה מוסכריה. אותה פטריה מופלאה שהגיעה אלי (עם פיה קסומה) בצבעה האדום עם הנקודות הלבנות. היא עזרה לי להרגיש את פעימת הטבע, שפת העצים, ולהתקרב עוד אל האמת ולעצמי.


מלאת חיים, עד להתקף קשה מנשוא ומשבית, שלפתע היה מטפס, כמו ענן של מסורים חדים ומאיימים במעלה צווארי, ללא כל התראה מוקדמת. כמה חסרת אונים הייתי אז מול הכאב האכזרי: התפתלתי במיטה לכמה ימים עם ׳ביקוליזר׳, כימיקלים שלא עוזרים ותפילה לניסים. ההתקפים היו קשים באופן שקשה לתאר ולרב הסתיימו בגל בחילות נוראי והקאות מצמררות.




באחד ההתקפים, בתעלה הארוכה והמתישה שבין החורף לאביב, ליבי, החתולה רמזה לי משו. תשאלו מה? איך? היופי שלה... היופי של הפטריות… זה לא נתפס, הרגשתי שהן יכולות לעזור לי… התחלתי להגביר את המיניונים. בשלב הזה, ממילא לא היה לי, מה להפסיד.


גלי הכאב, כאמור, היו מנסרים, ברמות שאני לא מבינה איך יכולתי אז, בכלל לשרוד. עליתי ועליתי במינונים

(לימים ריכזתי את מה״יומניטה״ לטבלאות ) לקחתי ממנה 🍄 כמויות אדירות, והחלתי לחשוד ואח״כ להבין, שיש לה את היכולת להרגיע מאוד את הייסורים הכי קשים.



אני לא יכולה לתאר כמה הייתי מפוחדת באותה התקופה מאיימת של ההתקפים האכזריים, אבל החלטתי לערוך 3 ניסויים (כולה פסח, שנה שעברה) ובשלישי, שכבר הקאתי את החתיכה האחרונה …כבר היתה לי תחושה, שיש לי תוצאות ראשוניות ל׳מחקר׳.




נקודת המפנה היתה במאי, שנה שעברה, שכבר התחלתי להבין שלקיחה מרובה מהפטריה יכול להוציא אותי מהתקף הכאב הבלתי אפשרי. עד היום לא מצאתי לזה הסבר הגיוני (מי מכיר את קולטני האגווה במח לעזור לי להבין?) שכן, משכיחי הכאב הכי חזקים ורעילים אינם עוזרים.

לאחר הפעם השלישית, של הניסוי, במינונים של 2 ג והלאה והגילוי שהאמניטה מסוגלת לעצור התקף, נפתח בפני מרחב מחקר בודד, אכזרי ומופלא כאחד.




במקביל, וכשיכולתי להרים את הראש מהטרגדיה שפקדה את צווארי והטביעה אותי … צריך גם לחפש בית.. שכידוע היטב, בכליל, זו משימה בלתי אפשרית. הגלים היו חזקים כמו בסופת ברקים בלב ים: התקף אחר התקף, צריכה מופרזת של האמניטה שמכרכת ומנקה, סדנה ׳חזרה למקור׳ בארמונינו דאז, אני על 8 ג׳, מלוטפת מהלפיתות האכזריות לשינה מתוקה, באוהל, לצד האש היפיפה.



למחרת הניסוי, וההצלחה המרגשת של הפעם הרביעית (בשלב הזה ההתקפים היו מגיעים בזה אחר זה) למחרת הייתי צריכה לעלות עם נהר לבית ספר לפגישה. הסכינים כבר החלו לטפס ולא יכולתי להחזיק את הראש מרב כאב. כשהסתיימה הפגישה, ירדתי בהודיה במורד ההר, מתלבטת בכיכר של שלומי (העיירה) האם להמשיך לתדלק, או פשוט להתאסף הביתה ובתקווה לשינה והקלה.


בכיכר החלטתי להכנס לתדלק. בתחנת הדלק נמצאת חנות של אדם שרציתי לשאול אותו על הסדר אפשרי עם בעל הבית. אבל כשהגעתי לגשר הזיו, הכאב היה כל כך בלתי נסבל, שהייתי חייבת למשוך אמברקס ולנח קצת. אני לא יודעת כמה זמן נחתי שם, אבל כשקמתי ונכנסתי לתחנה ראיתי את הבן אדם המדובר, לרגע נמצא שם לבד


לא ידעתי למה לצפות בכמות שלקחתי. לא היה לי הידע וההדרכה ואפילו לא ידעתי אם אני ב׳ טריפ׳ או מה לצפות או באיזה מצב אני בכלל. כמובן שגם לא הייתי מפוקסת לשיחה, פשוט הוא היה לרגע לבד וזה היה נראה ….שזה הזמן. אני מתחילה לדבר איתו ככ מבולבלת ואני חושבת שהעניים שלי ממש הסתובבו והיפנטו אותו, עד שפתאום הוא גילה לי ...שהם עוזבים את ביתם החמוד ( לימים ביתנו כרגע) בספטמבר





הקיץ של אותה שנה עבר עם של סדנאות, שהיו כמו פירות בשלים וטעימים ל׳פינאלה׳ של הבית הארמון ההוא (בעיקר סדנת הכישוף עם אליזבת, שהכישוף שעשינו שם בטקס עבד... אבל זה כבר לסיפור הבא )


דהוני יפיפיה… תמיד לממי ולי היו זולות הכי יפות, אבל היינו משכונעים שזה שהדהוני אצל מבורך זה השיא, עם כל השקיעות של החמה והלבנה הכתומות והזהובות לים והעצים היפים והאהובים. כואב הלב להפרד ממנו, והשאלה לאן נלך מעכלת ומכרסמת את ליבינו


האחיזה בתסריט בניה אצל הדרוזי בהתחלה החזיקה תקווה, אך ככל שקרבו הימים, ולא נמצאו באופק הפתוח, בין ההתקפים, שום פתרונות הולמים, התחלנו להכנס איתה לפרטים, שאט אט הפכו גם הם, לבלתי אפשריים.




הימים מתקרבים והולכים והאימה והתלישות כה מתעצמים, עד שאני מבינה הלכה למעשה את הבטוי ״אפשר לחתוך את האוויר בסכין״ שוב בוחנים את האפשרות לגור בישוב סמוך לכליל, וחוזרים לתכנית ההקמה אצל הדרוזי



פצצת הזמן מתקתקת ובחודש האחרון התוודענו לאביו של הדרוזי, בעל האדמה שהיה בתדר אחר ומטריד ביותר: סוהר לשעבר, שונא שנאת מוות ‘צמחי מרפא’, מקפיד על צניעות עצי הזית שלנו (מפני ערום וכו) מבטיח שיהיה לול עם כמה תרנגולות ליד, מתעקש שנציין בחוזה, שצמחי מרפא הם רק מרמיה ( מרווה) וזעתר ( ואני עומדת על הרגלים רק בזכות צמחי רפואה…) ללא חיבור למים, ביוב, חשמל וחוזה בניה (שאנחנו נקים יחידה למגורים) רק לשנה, עם קצת רעש של הכביש, עם שכן הזוי.

אנחנו מדדים בקושי בין האבנים והקוצים מושפלים, מבולבלים, בודדים ואבודים.





בתוך הימים המתוחים והאבודים, אני יוצרת קשר עם בעל הבית של ההוא מתחנת הדלק, שגר בלונדון. הוא עונה לי, לאחר כמה ימים בחיוב. אני חוקרת, מכינה מכתבי המלצה, תופרת רשת שלמה. עוד ימי מתח ציפיה ובלתי אפשרית ולפתע, בום, קורים הנסים: יש לו גם יורט מעץ ענק כך 10 דונם במרכז הכפר, גם בית מעץ קטן ומתוק וגם שפע של צמחי רפואה. והוא… בוחר בנו שנשמור לו על הממלכה.


( בסכום לא קטן אבל ממילא אין לנו ברירה רק רוצים מקום לשים את משפחותינו הקטנה) עכשיו רק האתגר, במצבי השביר, לפרק את הממלכה נותר.


מבצע הפירוק עבר למרבה ההפתעה והרבה בעזרתה🍄

ומצאנו את עצמו עם כל הדברים שלנו ביורט המתוק, נושמים לרווחה, המומים מהעובדה, שניצלנו מהסופה.



האמת אהובים

לא אהבתי מעולם את הבית הגדול והבטוני

תמיד חשתי זרה בו. זה מדהים איך התכנית האלוהית מדויקת על לפרטים הכי קטנים.



עברנו עוד תקופה שברירית: ההתקפים החלו להתרחק לאחת לשבוע, והיו נפטרים ב24 שעות של שינה, אבי החלל לגסוס ובדיוק שכבר יכולתי לעמוד במשימה, ללוות ולהפרד, לשרוד ׳שבעה׳ בחדרה, לעבור לבית העץ הקטן והמתוק, לארגן את היורט לארח, ולהתאפס על כל הפרטים, תוך 8 חדשים.

לרגעים כל הטלטלות גרמו לי להרגיש את האדמה בתוכי רועדת, כל זאת קורה גם תוך כדי כניסה ושינויים הורמונליים של גיל המעבר. היה אפילו רגע שנזעקתי את חברתי הטובה ענת שתעזור לי לעגן בתוכי אדמה כי הכל כ"כ זז....




החלקה פה מתודרת מאוד ויפיפיה. היתה פה המון הזנחה ונשאבנו לטפל בהכל, בהודיה והכרת תודה. לקח לנו כמה חודשים להבין ולהפנים …מסתבר שעברנו מארמון לממלכה, …אבל נראה לי מטראומה הזו

( ובסדנת הכישוף של אליזבת ביקשתי בדמעות יציבות באדמה) מיד נכנסתי למשימה, שגם, נראתה בלתי אפשרית…. אבל היא מתרחשת עכשיו... באורח נס מופלא של ממש,... עכשיו... של קניית אדמה


אבל על הנס הזה אספר בפעם הבאה גם בו עבדה החוקיות החזקה

של שיא הכאב -הוא נקודת התמרה לתוצאה טובה ומפתיעה.



תודה שהייתם אתנו עד כאן ומוזמנים

לפני שנעזוב את הממלכה ונתחיל לבנות לנו…

להוות בקסם שכאן



208 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page